תגובה למאמר "כשהקיבוץ היה קיבוץ" מאת אמנון שמוש
במאמרו של אמנון שמוש על הקיבוץ מוצג הקיבוץ השיתופי כמיתוס, שחבריו חדורי הלאומיות הקימו בו חברה יחודית שמתנהלת על פי נורמות פנימיות מוסכמות ושונות מאלה של החברה הסובבת אותם.
דברי המחבר מעלים בי געגוע לאותם ימי תום בהם ביקרתי בקיבוץ במסגרת תנועת הנוער.אנו בתנועת הנוער דאז ראינו את הקיבוץ כמגשים הרעיון הציוני ונושא דגל הצדק החברתי. אורח החיים בקיבוץ שהושתת על ערבות הדדית, שוויון בין חברים ושתוף בקניין ובכל תחומי החיים, היה אצלנו בתנועה מושא להערצה. חיי החברה בקיבוץ וההתגייסות לעבודות החקלאות קסמו לנו העירוניים, כיוון שהיו שונים מכל מה שהכרנו בעיר.
עד היום ,ואני מדברת על מרחק של שלושים שנה בקירוב, יש בלבי פינה חמה להוויה הקיבוצית, הקרובה מאוד לתיאוריו של המחבר ואני מצטטת מדבריו:
"כשהקיבוץ היה קיבוץ, הייתי גאה ומאושר שבחרתי בו כדרך חיים. וכך היו רבים וטובים. הרגשת השליחות רוממה את הרוח, גם כשכלה הכוח. עשינו הרבה שטויות ושגיאות; אך בלי ספק בתמימות, תמימות דעים ותמימות רעים. מי שעזב נשאר קשור בחוטים סמויים אל הלב הקיבוצי שהמשיך לפעום. הלב הזה ימשיך לפעום כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי מבקשת לחיות בעולם טוב יותר, צודק יותר. אנושי."
אולם הקיבוץ כחברה סגורה לא היה ער דיו לסביבה החברתית והכלכלית המשתנה בהדרגה ולאורך זמן. המציאות החדשה -בה מעמדו של הפרט מתחזק וצרכיו מתרבים ודחיקת יעדיו הלאומיים של הקיבוץ בפני מציאות משתנה, מחייבת את הקיבוץ להתחרות בשוק על המשאבים הכלכליים והאנושיים הדרושים להישרדותו ולהתפתחותו. תמצית השינוי נמצאת בקטע מדברי המחבר:
"כשקיבוץ היה קיבוץ, נהגנו לומר, אין דבר, אין בריכה אבל יש נהר להשתכשך בו. אין דבר, האוכל חרא בלבן אבל בשבת נקבל עוף. אין דבר, בשנה הבאה יהיה יותר טוב. עד שהתעוררנו בבוקר אחד וראינו שאין דבר ואין על המשמר, אין אידיאולוגיה ואין ערכים."
בעקבות כל האמור לעיל סבורה אני שעל הקיבוץ להתאים עצמו למציאות הקיימת ולהתגמש בכל העקרונות המגדירים את זהותו הייחודית . אולם כאן נשאלת השאלה האם יעמוד הקיבוץ באתגר העומד בפניו – להסתגל לסביבה תחרותית וגם לשמר את ערכי היסוד שלו? ימים יגידו.
